לחצו לתרומה

מן העיתונות

התרחיש הגרוע ביותר – 25 שנה לאסון ששינה את תרבות הפסטיבלים

04.08.2020 20:23

פסטיבל ערד שהחל כחגיגת זמר ישראלי הסתיים בבכי בלוויות שלושה הצעירים שנרמסו למוות. האירוע שהפך לאבן מפתח בזיכרון הקולקטיבי הישראלי ממשיך להדהד גם היום. השבוע ציינו 25 לאסון ודר' שפיר בוטנר, אז מתנדב מד"א צעיר, מספר על הזירה שנלקחה כמו מסרט אימה.

פסטיבל ערד נחשב לאירוע חובה לכל צעיר חובב רוק בישראל ואכן, במשך שנים רבות התייצבו אלפים בעיר הדרומית כדי לספוג תרבות ולהאזין ללהקות האהובות עליהם. ב – 18 ליולי 1995, אותו לילה גורלי, צבאו עשרות אלפי בני נוער על השערים כדי לחזות ב"משינה", הלהקה הישראלית הנערצת, בהופעתה האחרונה.

מתחם הפסטיבל בנוי להכיל עד 18,000 משתתפים כאשר על פי הדיווחים נמכרו כ- 30,000 כרטיסים לאירוע. אלפים נדחקו פנימה בקושי רב ועמדו צפופים במשך שעות. במהלך האירוע קרסו השערים בשל העומס העצום ובכך נחרץ גורלם של של איטן פלד (15), חן יצחק (17) ונעמה אלקריב (15) והביאו לפציעתם של יותר ממאה צעירים.

צוותי מד"א שהגיעו לזירה פגשו באלפי פצועים ונאלצו לתמרן בין כולם במהירות שיא ולהגיש סיוע רפואי מציל חיים במשך שעות ארוכות. דר' שפיר בוטנר, היום מנהל ביה"ס לפראמדיקים ואז מתנדב צעיר בתחנת באר שבע, משחזר: "הימים ימי טרום אינתיפאדה ומגן דוד אדום פוגש את המושג "אר"ן" (אירוע רב נפגעים) רק לעיתים רחוקות מאוד. רמת התרגול והניסיון שהפכו את מד"א, בעל כורחו, לארגון ההצלה המנוסה ביותר בתחום זה היו עוד בראשיתם.

באותה העת בערד מתקיים אחד מהפסטיבלים הגדולים, העמוסים והמצליחים במדינה באותם הימים. צעירים ישנו על הרצפה בכל פינת רחוב בעיר כדי להשתתף באירוע. יחד עם זאת, פריפריה, רחוקה מכל עיר גדולה, ובהתאם גם תחנת מד"א שבה.

הפסטיבל היה ללא ספק נקודת השיא השנתית לכל צוותי מד"א בעיר, בדרום ובארץ. אני, אז מתנדב מד"א בוגר כיתה יב', שסיים את לימודיו וממתין לגיוס לצה"ל. עבורי זה היה פסטיבל אחרון לפני השירות עם אירוע השיא - ההופעה של משינה. לא התכוונתי לפספס את זה.

מוכן ומזומן, עליתי על האמבולנס בבאר שבע עם החובש / נהג אמבולנס ירון פרץ (לימים חניך בקורס הפראמדיק בביה"ס שבניהולי) ויצאנו לאתר ההופעה בערד. בדרך לאירוע, החלו להתקבל דיווחים ראשונים בקשר על "ככל הנראה מספר פצועים בשל עומס קהל בכניסה להופעה". לא דיווח שעורר חשד.

ככל שנסענו והתקרבנו הדיווחים השתנו והחלה להצטייר תמונה של אירוע גדול עם פצועים רבים. בראש, עדיין נשמע קול שאמר, זה שום דבר... קצת לחץ. באותו הזמן הטכנולוגיה הסלולרית לא הייתה קיימת כך שאין סלולרי להתקשר, אין דיווחים חיים מהשטח, אין מערכת שליטה ובקרה וניזונו מדיווחים שפרצו ממכשיר קשר רדיו בלבד. ההלם הראשוני היה כשהגענו אל אתר הפסטיגל ומצאנו בו עשרות צעירים ששכבו על האדמה, צעקו וביקשו עזרה.

על גג התאר"ן נעמד פראמדיק מד"א עם מגפון וניתב חובשים ופראמדיקים אל פצועים. נשלחתי לטפל ב "ילדה שהתעלפה" וכשהגעתי אליה היא באמת נראתה מעולפת. ביצעתי בדיקת הכרה, נשימה, דופק - אין, אין ואין. לא הגיוני..... בדקתי שוב, אין. החייאה? כן.

התחלתי בביצוע החייאה וקראתי לעזרה. איש מד"א נוסף הגיע ועבדנו יחד. ירון חבר אלי עם האמבולנס והעלינו את הצעירה לאלונקה תוך כדי ביצוע פעולות החייאה. נסענו במהירות אל אתר הטיפול המרכזי בתחנת מד"א בערד. כשהגענו לשם מצאנו מהומת אלוהים, חובשים ופראמדיקים ביצעו עוד החייאות, כולם התרוצצו ועבדו. ד"ר שמוליק בובליק ז"ל, מתנדב מד"א הצטרף אלינו וביצע אינטובציה. נתן אדרנלין, עוד עיסויים, עוד מאמץ אך לבסוף קובע את מותה של חן יצחק ז"ל.

פצועים רבים המשיכו להגיע. הם היו הרבה יותר ממספר האמבולנסים במקום. הוחלט להעלות את כל הפצועים שמצבם הוגדר קל על אוטובוס אל בית החולים בבאר שבע. משימה כזו עוד טרם עשיתי - פשוט כי היא טרם נעשתה. עליתי על האוטובוס וליוויתי את הפצועים אל בית החולים.

בקורס חובשים לומדים לבצע החייאה, לעצור דימום, לקבע גפה שבורה. מזכירים גם אר"ן ואין מתנדב שלא רוצה לצאת אל קורס התאר"ן. מחד, הקורס היוקרתי ביותר למתנדב נוער, מאידך, ברור לכולם שהסיכוי שהדבר הזה יפעל מתישהו שואף לאפס – ואם כבר קרה, אוי למי שיפספס זאת. בלילה ההוא הכל עבד.... התאר"ן, כל אמבולנס, כל חובש, כל מע"ר, כל תחבושת. כבר באותו הלילה היה ברור לי שזה אירוע מכונן. אירוע שאזכור לנצח. איך אני, בקושי שמיניסט שגמר תיכון מוצא את עצמו מבצע החייאה לבד על נערה בת גילי באחד מהאסונות הגדולים ביותר שהתרחשו עד אז, ואולי עד היום, במדינה.

לימים, התחלתי לעבוד בתחנת מד"א בערד, הקמתי את משפחתי שם, גרתי בעיר, שימשתי כמנהל התחנה ואף ניהלתי את אחד מניסיונות ההחייאה של פסטיבל ערד (סלקום ווליום ערד). ירון הגיע לקורס הפראמדיק בביה"ס אותו אני מנהל. כמו שאמרה להקת משינה בשירה," זה לא נגמר, זה רק הסוף". הזוי. "

בשנים שלאחר אסון ערד התמודדו צוותי מד"א במרחב נגב, ובתחנת ערד, עם מספר אירועים רבי נפגעים בתרגולת שלצערם רכשו באותו האירוע. פיגועים על גדר רצועת עזה, גלי טרור, הסלמות ונפילות טילים העמידו את הצוותים מול זירות כאוטיות ואתגרים לא פשוטים, אבל שום דבר, כך אומר דר' בוטנר, לא ישתווה לאסון ההוא ששינה את חייהם לעד.

אחרית דבר
פרוטוקול מד"א לאירועים רבי נפגעים נחשב למוצלח ביותר בעולם וצוותי מד"א מתרגלים את עיקריו לא רק בישראל, אלא בעולם כולו ומסייעים בכך לצוותי הצלה בינלאומיים להתמודדות עם מצבים דומים. גם בקיץ זה 2020, יתקיים קורס תאר"ן בישראל בו יוכשרו מעל ל- 500 צעירים בביצוע פעולות מצילות חיים בדקות הראשונות לאחר התרחשות האסון, וגם הפעם תעלה התקווה שפרוטוקול זה לא יבוא לידי מימוש, לעולם.

  • אסון ערד קרדיט נתן קודינסקי
  • אסון ערד
חזור למעלה