מד"א מגן דוד אדום בישראל - ארגון ההצלה הלאומי

שמי רונן כהן ואני פראמדיק מד"א הפועל במרחב דן, בתחנת תל אביב. למד"א הצטרפתי בינואר 1987.

התחלתי כתורן מוקד, חובש מלווה, בשנת 1991 התחלתי לעבוד כנהג אמבולנס (כן, כך קראו פעם למי שמכונה היום "חובש רפואת חירום"). במאי 1997, סיימתי קורס פראמדיקים מספר 16 וזכיתי לתעודת פראמדיק מספר 300. היום, רק לשם השוואה, תעודות הפראמדיק כירות מספרים ארבע ספרתיים.

כאיש צוות מד"א בתל אביב אני זוכר היטב את האיום הכימי מעיראק, ערב פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה.

בלילה שבין ה 16 ל 17 בינואר 1991, ארה"ב ויתה קואליציית 34 מדינות, פותחת במתקפה אווירית על עיראק.

עבדתי אז כתורן מוקד וכחובש מלווה (כן, היה פעם דבר כזה), עם ראש מלא תלתלים ונעלי פלדיום שהיו אז נפוצות בקרב העובדים, עדיין רווק, עם תאריך חתונה שנקבע ל 19/2. היינו כבר אז בכוננות גבוהה ופתאום, הביפר צפצף – "תגיע לתחנה".

הגעתי לתחנה, 2 בלילה, אווירת קרנבל, מלא אנשים, מלא מתנדבים, יוצא עם יגאל דוד לנסיעה לאדם מבוגר שנפל בבית. מזכירים לו לקחת איתו מסיכת אב"כ ונוסעים לאיכילוב. לאחר הפינוי חזרתי לתחנה הומה באנשים.

בלילה הבא שבין ה 17 ל 18 לינואר, בשעה 2 בלילה, אזעקה עולה ויורדת מפלחת את דממת הליל. צופר האוויר הגבוה, נמצא ברחוב המקביל לרחוב של הוריי. זו וואחד אזעקה, שזורקת אותי לשנת 1973, כשאני ילד בכיתה ד', והאזעקה של מלחמת יום כיפור תופסת אותי ברחוב ומכניסה אותי לאלם (כן, אלם באות א') שנמשך כ 5 שעות שבהן לא דיברתי, פשוט משותק מפחד.

מסתגרים בחדר האטום, שמים סמרטוט טבול באקונומיקה בתחתית הדלת. בחדר - אבי, אמי ז"ל, אחי אני וסיגל רעייתי לעתיד. שומעים את הבומים של הטילים, וגם את הבומים של הרעמים שמתערבבים בבומים של טילי הסקאד.

אחרי כשעה, הטלפון בבית מצלצל (מי שמע אז על סלולארי...). על הקו זאב שמואלביץ, סגן מנהל התחנה שמבקש שאגיע לתחנה במהירות. "איך אגיע"? אני שואל "אנחנו בחדר האטום..."

כל המדינה בטוחה שבחוץ נפלו טילים כימיים. בסוף, בשעה 6 בבוקר נסעתי לתחנה. מצב חירום הוכרז בעורף.

הגעתי לתחנה ההומה, נכנסתי למוקד, עמדתי ליד אחד הטלפונים שבעמדת הקצמ"ש, ותורן המוקד היה מעביר לי שיחות 101. המרכזיה (מרכזיית "פסנתר", 4 קווי 101 ועוד 4 קווים מנהלתיים...איפה היא ואיפה הממל"מ של היום...) פשוט קרסה מרוב שיחות. 4 שעות עמדתי רצוף ועניתי לשיחות.

כל אמבולנס נשלחו למספר כתובות באותה סביבה, עבר מכתובת לכתובת ופינה אנשים ביחד למיון. המון הזרקות שווא של אטרופין והמון התקפי חרדה. תבינו - האזעקות הקודמות שחוותה תל אביב היו ב 1973.

האווירה בתחנה היתה אווירת "ביחד". המון עובדים, כוחות מתגברים ממרחבים שכנים, המון מתנדבים, אזרחים שתורמים לנו אוכל, שתיה, ממתקים ומפעלי מזון שתרמו לנו שלל פינוקים.

אפילו ארוחת ערב שישי וקידוש עם מנהל המחוז דאז ישראל פלד ז"ל ומנהל התחנה צביקה שיר. ארוחה שהכינו המתנדב חנן שמוקלר ז"ל ובת זוגו מרגלית.

את הקוריוז הבא אני חייב לספר, כי בלעדיו, אבי פיין לא יהיה רגוע... עיניכם הרואות את המוקד. קטן, עם חלונות מזכוכית, שהודבק עליהן מסקנטייפ. בזמן אזעקה, מישהו היה סוגר את הניילון על החלון מבחוץ, כולם היו רצים לאולם בקומה ראשונה, ורק תורן המוקד והקצמ"ש היו נשארים במוקד, צריכים לעלות על מיגון (דו שכבתי - שכבת תחתונה מניילון ושיכבה עליונה מבד) וכמובן מסיכת אב"כ. לא מקלט ולא בטיח...דוקטרינת ההגנה היתה חדר אטום, ניילונים מסקנטייפ ומסיכות...

היה די מסרבל ללבוש את המיגון הזה, ומאחר ושיחות טלפון נכנסו מיד בסיום האזעקה, היה צריך להתמגן במהירות. אז המצאתי שיטה - את מכנס הניילון הלבשתי מראש על המגפיים הגבוהים שעמדו ב"היכון", ובזמן אזעקה, קפיצה לתוך המגפיים ומשיכה של מכנס הניילון למעלה וכך אתה לבוש  במהירות בחלק הכי מסובך של המיגון.

אז אבי פיין, החליט להתעלל בי, ויום אחד מילא לי מים במגפיים, ועד היום למרות שחלפו כבר 30 שנה, הוא לא שוכח את זה...וגם אני לא... והיה גם הטיל שנפל באבא הלל ברמת גן...

נסעתי לשם כחובש מלווה עם אדי הווארד. מרחוב פנקס גשר ההלכה, נסענו על שלבים של תריסים, שעפו לשם מעוצמת ההדף. הגענו למקום, בחוץ המון פצועים שחילצו את עצמם עצמאית מההריסות.

יגאל דוד נהג האמבולנס הג'ינג'י, מנסה לעשות סדר עם האמבולנסים, ובמערכת הכריזה של האמבולנס כורז לנהגים לסדר את האמבולנסים בטור מסודר, ללא ספק "חניון 10" הראשון בהיסטוריה..

אנחנו עם חליפות מיגון, מסיכות, וכפפות גומי עבות. לאמבולנס עולים לא פחות מ 10 פצועים. אחת על המיטה והשאר על הספסל וליד הנהג. בין הפצועים, פצועה שמדממת מהראש. לחבוש אותה עם כפפות גומי - לא משהו שהוא בר ביצוע... אז נתתי לה שתפתח תחבושת אישית, הנחתי לה על הפצע והנחיתי אותה ללחוץ חזק.

מה שנשאר לי חרוט בראש מהפינוי זו פצועה עם משקפיים, שהזגוגיות שלהן היו מלוכלכות באבק, עם מבט של הלם על פניה, כאילו אומר: לפני כמה דקות ישבתי בחדר האטום, ועכשיו אני פה באמבולנס, הבית הרוס, ומה הלאה? בעבודה הזאת במד"א אתה חווה שלל אירועים. לא את כולם אתה זוכר, אבל חלקם נחרט לך עמוק בלב. מלחמת המפרץ היא ללא ספק אחד מהאירועים האלה.

היום, 30 שנה אחרי, כאחד שחווה את העניין מקרוב, מוזר לחשוב שיש אנשים במד"א ובארץ, שבשבילם המלחמה הזאת היא משהו שקראו עליו בוויקיפדיה. אז בשבילם העליתי קצת זיכרונות.

להם, מן הסתם (אבל גם לי...) יהיו בוודאי זיכרונות מתקופת הקורונה, שהחלה בישראל בפברואר 2019. באופן אירוני גם במלחמה בקורונה יש חליפות מיגון, ומסיכות, וחדר "אטום" (אגף ג באיכילוב...)  ויש אזרחים שמפנקים באוכל ושלל פינוקים (לפחות בגל הראשון...), אבל אין "נחש צפע" שהייתה הסיסמה לאנשי הג"א להפעיל את הצופרים.

מלחמת המפרץ הסתיימה ב 28/2, בדיוק בפורים. באופן אירוני, מסיכות פורים החליפו את מסיכות האב"כ, ועירק הפסידה במלחמה בדיוק ביום שבו אירן ידידתה הפסידה במאבק עם היהודים, כשהעיר שושן צהלה ושמחה. אנחנו חגגנו אצל ההורים עם מנגל כהלכתו. זה היה חג פורים ממש שמח בארץ.

אם נשווה את זה למבצעים צבאיים היום כמו צוק איתן ב 2014 או שומר חומות ב 2021 מד"א יותר גדול, הרבה יותר טכנולוגי, שיתוף הפעולה עם הצבא יותר הדוק, מה שהיה פעם הג"א הפך לפיקוד העורף, וכוחות שלו יוצאים ביחד עם מד"א לאתרי נפילות הטילים, את הסקאדים "החליפו" קסאמים וטילים אחרים שנורים מעזה, מערכת כיפת ברזל החליפה את טילי הפטריוט, המוקדים יורדים מבעוד מועד למקלטים ועובדים ממקום מוגן.

לחשוב שבמלחמת המפרץ המוקד היה לא ממוגן ודוקטרינת המיגון היתה ניילונים ומסקנטייפ מעלה היום גיחוך. התפתחה תורה שלמה של עבודה באר"ן ובאתרי נפילת רק"ק, שהלכה והשתכללה לאורך תקופת הפיגועים שהחלה ב 1994. היום כל מתנדב נוער יודע מה זה "פיקוד 10" ומהם "תגי מיון".

יש מצלמות באמבולנסים שמעבירות תמונות בזמן אמת מהזירה עצמה ואי אפשר להתעלם מעצם העובדה שהיום, בעידן הטלפונים הסלולאריים (גם כשלא היו סמארטפונים), יש אופציה למפקדי האירוע לפתוח "קו פתוח" עם המוקד/ממל"מ מהשטח, דבר שהיה בגדר חלום במלחמת המפרץ (פלאפון החלה אומנם לפעול ב 1986 והיתה לעשירים בלבד, וסלקום החלה לפעול ב 1994...).

גם הטיפול הרפואי שודרג כשנכנסה תורת ה PHTLS למד"א ב 1995. זכיתי להיות בין המודרכים הראשונים בהשתלמות שנערכה אז ברמת אפעל ועשתה מהפיכה בטיפול בפצועים בשטח.