מד"א מגן דוד אדום בישראל - ארגון ההצלה הלאומי

חובש רפואת החירום ונהג האמבולנס יקיר טלקר (28), תושב העיר דימונה, התחיל את דרכו במד"א כמתנדב נוער בגיל 15. הוא התאהב בארגון ובתחושת השליחות,

במוצאי שבת, 21.3.26, כאשר טיל פגע בלב שכונת מגורים בעיר מגוריו, הוא לא בזבז זמן. בעוד בני משפחתו נשארים בממ"ד ומחכים להודעת השחרור מפקע"ר, הוא יצא במהירות אל האמבולנס החונה בסמוך וחש אל זירת הנפילה.

"במשפחה כבר רגילים" הוא מסביר. "הם מבינים את המצב ויודעים שהתפקיד מחייב ולפעמים צריך להסתכן - לצאת להציל חיים כשכולם תופסים מחסה, זה המשמעות של להיות איש מד"א. זה היה ככה גם בקורונה, גם בשבעה באוקטובר, גם בעם כלביא וכל ההסלמות וכמובן גם בכל מקרה חירום רפואי בשגרה, זה התפקיד שלנו".

אל יקיר הצטרף גם אחיו הצעיר ירין (25), שגם הוא היה בכוננות. ירין מספר שהצטרף למד"א כמתנדב נוער בעקבות אחיו, שראה בו מודל לחיקוי "רציתי לעשות משהו משמעותי יחד איתו. במוצאי שבת, נכנסנו לממ״ד בעת האזעקה ואז נשמע פיצוץ חזק. יקיר ואני הוזנקנו לזירה ויצאנו מייד, כל אחד באמבולנסים שלו".

התחלה של ערב ארוך

כשהגיעו אל זירת הנפילה נתקלו בהרס רב, פצועים צועקים, אש ועשן. האחים טלקר טיפלו בפצועים ופינו אותם אל בתי החולים, איש איש באמבולנס הכונן שהוצמד אליו.

במהלך הטיפול בנפגעים בדימונה, שוב נשמעה אזעקה בעיר. "זה היה ממש מפחיד" מודה יקיר. "בזמן שטיפלנו בילד כבן 10 שנפצע קשה, נשמעה האזעקה שוב. לא היה היכן להסתתר, שכבנו על הקרקע ותדרכנו את האנשים סביבנו איך לנהוג. זה לא פשוט, אבל משתדלים לשמור על קור רוח ולתת דוגמא אישית לציבור. יש תחושה שלא דואגים רק לעצמנו, אלא לכל מי שנמצא בזירה".

ממשיכים לזירה נוספת בערד

כאשר הסתיים הטיפול בזירת ההרס בדימונה, נסעו יקיר וירין באמבולנסים שלהם אל תחנת מד"א בעיר על מנת לזווד מחדש את רכבי החירום, ולהשלים את הציוד הרפואי בו השתמשו באירוע הנפילה. אבל הערב שלהם היה רחוק מסיום. תוך זמן קצר התקבלה קריאה על נפילת טיל בערד, והם יצאו גם לשם - כמו עשרות רבות של אנשי מד"א וצוותים אחרים, שהגיעו באמבולנסים, ניידות טיפול נמרץ, אופנועים ואפילו ברגל.

"זה משמעותי מאד להיות בין אלה שמושיטים עזרה ומצילים חיים. להגיע הכי מהר שאפשר לזירות מורכבות, לעזור ולטפל, זה תחושת סיפוק ושליחות", אומר ירין. "אצלנו בבית תמיד מתווכחי בצחוק מי עובד יותר קשה, אבל האמת היא שכולם יודעים שאנחנו לא נחים ויוצאים להציל חיים בשעות לא שעות ובכל יום ורגע שצריך אותנו. הגאווה שמביאים להורים זה שווה את הכל! הייתי רוצה שתושבי ישראל בכלל ותושבי דימונה בפרט יידעו שיש על מי לסמוך".