ועדת הנחות

גדיר סלאח: הכנרת ממג'אר שהפכה לפראמדיקית

גדיר הייתה גאוות המשפחה, כנרת מחוננת שייצגה את ישראל במשלחות ייצוגיות ברחבי העולם. הבשורה המרה שעליה לנגן פחות מסיבות בריאותיות ריסקה אותה, אבל היא מצאה את עצמה מחדש כפראמדיקית של מד"א - והיום המשפחה גאה בה אפילו יותר

"אני מקבלת המון אהבה ותמיכה מהסביבה שלי, במיוחד כשרואים אותי עם המדים של מד"א, וזה מאד מרגש" מספרת גדיר. "המגזר הדרוזי ידוע בשמרנותו. בפעמים הראשונות שהתנדבתי, קצת אחרי שסיימתי את קורס הפראמדיקים, היו כאלה שאמרו לי 'למה את צריכה את זה? זה מסוכן'. אני תמיד עונה שזה מה שאני רוצה לעשות, לעזור לאנשים ולהציל חיים".

מאז שהיא זוכרת את עצמה גדיר סאלח, בת ה-20 מהעיר מג'אר, חלמה להיות נגנית כינור. "אני מנגנת מגיל 9. ייצגתי את ישראל בכמה משלחות ייצוגיות מסביב לעולם, ואף פעם לא דמיינתי שאעסוק במשהו שהוא לא מוזיקה. כשסיימתי את התיכון התחלתי לעבוד במשרד החינוך, לימדתי נוער בסיכון וילדים על רצף האוטיזם לנגן בכינור. לאחר תקופה אינטנסיבית, שבה ניגנתי הרבה, הרופא הורה לי להוריד מהעומס על כפות הידיים ולנגן פחות. הבשורה הזאת ריסקה אותי. עברתי תקופה קשה, לא ידעתי מה אעשה".

"הייתי כל כך אבודה כשהודיעו לי שלא אוכל לעסוק במוזיקה ביצועית כמקצוע עיקרי, וזה הוביל אותי לחשוב איך אוכל לעזור לאנשים ולעשות משהו שאני אוהבת". תחושת חוסר האונים של אותם ימים החזירה אותה לגיל 16, כשנפצעה בתאונה ועברה שיקום ממושך. "כשנפצעתי האנשים שהיו איתי לא ידעו איך לטפל בי. הם אפילו לא ידעו שצריך לחייג 101 למד"א. לאורך כל השיקום חשבתי כמה זה חשוב לדעת מה לעשות במצבים כאלה".

גדיר נרשמה לקורס פראמדיקים במסגרת השירות הלאומי במגן דוד אדום. "הקורס אינטנסיבי וקשה, אבל הוא נועד להכין אותנו למציאות ולמקרים שניתקל בהם כפראמדיקים במשמרות. כילדה די מפונקת היה לי קשה לגור מחוץ לבית ההורים ולהתרגל לחיים עצמאיים, אבל זה הוציא אותי מאזור הנוחות שלי וגרם לי להכיר את עצמי יותר וכמובן להתחבר לשאר חניכי הקורס. היינו ממש כמו משפחה, יצאתי משם עם חברות שיישארו איתי לכל החיים".

היום, גדיר מתנדבת בניידות טיפול הנמרץ של מד"א ומצילה חיים. "לא ויתרתי לגמרי על הנגינה, זה עדיין חלק ממני, אבל האילוץ הבריאותי גרם לי להיפתח לעולם חדש שמעניין אותי לא פחות והתאהבתי בו. אני מרגישה כל כך הרבה סיפוק והנאה בלתרום למדינה שלי ועבור אנשים. הכי מרגש אותי זה התמיכה שאני מקבלת מהמשפחה. יש לי כמה דודים דתיים והם כל כך גאים בי. אמא שלי תמיד צוחקת שהילדה המפונקת שלה קיבלה סמכות כזאת גדולה וכל פעם שהיא רואה אותי במדים הפנים שלה מתמלאות בהתרגשות וגאווה. כשאני חוזרת הביתה ממשמרת היא תמיד תשאל ותשמח לשמוע על האנשים שעזרתי להם והצלתי אותם. אותי זה משמח אפילו יותר לדעת שהייתי שם בשביל האנשים האלה".